ערר על החלטת בית משפט השלום בירושלים (כב' השופטת ח' מאק-קלמנוביץ, סגנית נשיאה), מיום 3.4.12 במ"ת 32228-02-12 בגדרה נדחתה בקשת העוררת לעצור את המשיב עד תום ההליכים המשפטיים נגדו והוא שוחרר למעצר בית מלא בבית הוריו.
לבית משפט קמא הוגש נגד המשיב כתב אישום שבו נאמר כי ביום 14.2.12 לפני השעה 18:00, נערך כוח מג"ב בעיסאוויה בכדי לבצע פעילות מבצעית לרגל ביקורו של ראש עירית ירושלים במקום. במהלך הפעילות נזרקו לעבר כוח המשטרה אבנים על-ידי עשרות אנשים. במסגרת ההתפרעות יידו המשיב והאחרים אבנים לכיוון הכוח ולכיוון ג'יפ משטרתי בו ישב אותה באותה העת שוטר מג"ב. כתוצאה מיידוי האבנים נופצו המראות של הג'יפ, השמשות בדלת ההזזה ובדלת האחורית, החלון שעל יד כיסא הנהג נפגע מאבן, ונגרם נזק רב לפח בכל חלקי הג'יפ. על כל אלה הואשם המשיב בניסיון לתקיפת שוטרים בנסיבות מחמירות, בהתפרעות ובחבלה במזיד לרכב.
בד בבד עם הגשת כתב האישום, הגישה העוררת גם בקשה למעצרו עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.
בהחלטה מיום 22.2.12 קבע בית המשפט כי הראיות המתייחסות לזיהויו של המשיב הם ראיות טובות ומספקות, ולאחר שבחן גם את גרסת המשיב, קבע כי קיימות ראיות לכאורה למיוחס לו בכתב האישום. בית המשפט קבע גם כי המעשים המיוחסים לו עלולים לסכן את שלומם וחייהם של בני אדם, כאשר האבן שכוונה לג'יפ מג"ב היתה עלולה לגרום לפגיעה בגופם של אנשים, ולפיכך קמה גם עילת מעצר. בית המשפט הורה על מעצרו עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.
על החלטה זו הגיש המשיב ערר לבית משפט זה. בדיון לפני כב' השופט אמנון כהן ביום 4.3.12 לאחר שב"כ העורר סקר את טענותיו לעניין זיהוי המשיב וכי לטעמו קיים כרסום בראיות ויש סיכוי לזיכויו של המשיב, וכי לטעמו אין צורך בהזמנת תסקיר של שירות המבחן, הודיע ב"כ המשיבה באותו דיון כי אינו מתנגד להצעת בית המשפט להזמנת תסקיר, אולם
"אין בזה לשקף את עמדתנו". בית המשפט הורה על הזמנת תסקיר אשר יועבר לדיון לבית משפט השלום.
בתסקיר המעצר מיום 22.3.12 נאמר כי המשיב בן 27 נשוי ללא ילדים, ולאחר שמפורטות בו התרשמויות של קצינת המבחן מהמשיב, הוערך הסיכון הנובע ממנו לדרגה בינונית. שירות המבחן בחן חלופת מעצר שהוצעה לו בדמות של מעצר בית בבית הוריו של המשיב בשכונת עיסאוויה בפיקוחם ובפיקוח דודתו המתגוררת גם היא בסמוך, ובאין בידם להציע חלופה מחוץ לירושלים, התרשם שירות המבחן כי יש ביכולתם של המפקחים המוצעים להציב גבולות עבור המשיב ולהוות עבורו דמויות סמכות, והומלץ על שחרורו לחלופת המעצר המוצעת בבית הוריו בפיקוח הוריו ודודתו.
בית משפט קמא לאחר ששמע את טענות ב"כ הצדדים, כאשר העוררת מתנגדת לשחרור לחלופה המוצעת ואילו ב"כ המשיב עתר לאמצה, הגיע לכלל מסקנה לאמץ את חלופת המעצר. לדעת בית המשפט המדובר בשחרור בתנאים הדוקים שבהם קיים פיקוח מלא במשך 24 שעות ביממה והוסיף,
"השאלה לאן ישוחרר המשיב והקרבה הגיאוגרפית למקום בו בוצעו העבירה, אינה שיקול מכריע. כאשר ניתן לסמוך על המפקחים שימלאו את תפקידם כראוי, הסתמכות כזאת היא תנאי הכרחי לשחרור, כי אז אין משמעות לשאלת הקרבה למקום ביצוע העבירה. מה גם שכפי שציין הסניגור, גם שכונות אחרות בירושלים נמצאות במרחק לא גדול מביתו של המשיב ואין אבחנה מהותית בין התפרעויות בעיסאוויה להתפרעויות בשכונות אחרות במזרח ירושלים".
כאמור, בית המשפט החליט לשחרר את המשיב למעצר בית מלא בפיקוח הוריו ודודתו, התיר לו לצאת לטיפולים בקופת חולים בליווי אחד מהמפקחים אחת לשבועיים, הורה על הפקדה כספית בסך של 3,000 ש"ח וכן הורה על חתימה על התחייבות עצמית ושני ערבים צד ג' בסכום של 10,000 ש"ח כל אחד.
על כך הערר שלפניי.
במסגרת נימוקיה לערר טוענת העוררת כי לאור מסוכנותו של המשיב, כפי שעולה מגיליון הרישום הפלילי שלו, מחומר הראיות ונסיבות האירוע, לא היה מקום לשחרר את המשיב למעצר בית ולתת בו אמון, וכי קיים חשש, מעבר לסביר, ששחרורו יביא לפגיעה בביטחון הציבור. עוד נטען כי טעה בית המשפט בכך שלא נתן משקל ראוי לעובדה כי המשיב פועל מכוח מניעים אידיאולוגיים מוצקים מאוד וכי יש בכך להגדיל את רמת המסוכנות ואת חוסר האפקטיביות שבחלופה המוצעת.
בדיון לפניי, כמו בדיון בבית משפט קמא, הפנה ב"כ העוררת להחלטה של כב' השופט רם וינוגרד, בתיק עמ"ה 54990-03-12, שבמסגרתה בנסיבות דומות הורה על מעצרו של נאשם עד תום ההליכים ודחה חלופת מעצר. אף שם בוצעו העבירות בעיסאוויה, ואף שם המליץ שירות המבחן לשחרר את הנאשם למעצר בית בכפר, אולם בית המשפט קבע כי החלופה איננה מתאימה, מקום שהיא מוצעת במקום האירוע. ערר על החלטה זו נדחה בבית המשפט העליון בבש"פ 1830-12. לדעת ב"כ העוררת הנימוק שנתן בית-משפט קמא כי קרבה גיאוגרפית ממקום ביצוע העבירה אינו שיקול מכריע, עומדת בניגוד לפסיקה ונגד ההיגיון הבריא, שכן אין משיב המשוחרר למעצר בית בביתו, כמשיב המשוחרר למעצר בבית שאינו ביתו, לעניין המסוגלות והנוחות שבחזרה לסורו ומסוכנותו. לשיטת ב"כ העוררת, המעצר הינו האופציה האפקטיבית היחידה לאיון מסוכנותו.
בדיון לפני ביקש ב"כ העוררת, עו"ד שמואל ברזילי להדגיש כי עמדתה העקרונית של העוררת היא המסוכנות ממי שמיידה אבנים בחבורה אל ג'יפ משטרתי מאויש ממניע אידיאולוגי, אינה ניתנת לנטרול בחלופת מעצר. בנסיבות המקרה שלפנינו, אך יד המקרה או דרך נס, היא שמנעה פגיעה בנפש. ודברים בבחינת קל וחומר כאשר בית-משפט קמא שחרר את המשיב לחלופת מעצר במקום ביצוע העבירות. לעניין זה שב ומפנה ב"כ העוררת להחלטתו של כב' השופט וינוגרד הנזכרת.
ב"כ העוררת מפנה לכך כי בהחלטת בית המשפט לא נזכר כלל המניע האידיאולוגי, אשר מהווה גורם מרכזי לשיקול האם קיימת אפשרות להישנות המעשים מצד המשיב. כן מפנה ב"כ העוררת לעברו הפלילי של המשיב, כאשר המדובר בעבירה של הפרעה לשוטר, אשר אומנם חמורה היא פחות מהעבירות המיוחסות לו באישום זה, אולם שייכת היא לאותה משפחה.
ב"כ המשיב מבקש לדחות את הערר מן הטעם שלא נפל בהחלטת בית המשפט כל פגם. לשיטתו של ב"כ המשיב משהורה כב' השופט אמנון כהן על הגשת תסקיר לבחינת חלופת מעצר, וכאשר המדובר בתסקיר חיובי, אשר כלולה בו המלצה על חלופת מעצר, היה מקום שלא להגיש ערר זה כלל ועיקר. לדעת ב"כ המשיב, האמרה של ב"כ העוררת במהלך הדיון לפני כב' השופט אמנון כהן לפיה אין התנגדות להגשת תסקיר וכי אין בכך כדי לשקף את עמדת העוררת הינה
"שבלונה" הנאמרת בכל התיקים בהם מבוקש על-ידי הנאשם להזמין תסקיר.
אשר להחלטתו של כב' השופט וינוגרד, טוען ב"כ המשיב כי המדובר במעשים שונים חמורים מאלו המיוחסים למשיב כאן. באותו עניין, נאמר כי הנאשם זרק בלוקים ואבנים גדולות לעבר שוטרים שגרמו לפציעתם, והנאשם אף נצפה בסרט מזוהה לפי תווי פניו. לעומת זאת בענייננו, קיימת חולשה בראיות והזיהוי של המשיב אינו ודאי וספק רב אם המשיב יורשע במיוחס לו בסוף ההליך. לטענת ב"כ המשיב, בערר אשר נדון לפני כב' השופט אמנון כהן והוגש על-ידי המשיב, נטען גם לגבי חולשת הראיות וכן לגבי עילת המעצר והחלופה המוצעת, השופט לא רצה לדון ולהיכנס לעומק הקורה בעניין הראיות, והציע לבחון חלופת מעצר. לפניי שב ב"כ המשיב וטוען לעניין אי הוודאות לזיהויו של המשיב. עוד נטען כי המשיב מסר גרסה ולפיה היה חולה בביתו, ויצא עם טרנינג לחנות סמוכה לקניות ואז התנפלו עליו השוטרים ועצרו אותו. לדעת ב"כ המשיב היה על החוקרים לבדוק את גרסתו ולבחון האם קיימת במקום מצלמה והייתה מתאשרת גרסתו של המשיב. משלא נעשה הדבר, יש לראות זאת לזכותו של המשיב.
אשר לעברו הפלילי של המשיב, נטען כי המדובר באירוע בו היה ברשותו של המשיב סם לשימוש עצמי והוא זרק אותו לאחר שהבחין בשוטר ומדובר בעבר רחוק, ועל כך הורשע בהפרעה לשוטר. לשיטת ב"כ המשיב, אין בכך כדי להשפיע על כתב האישום הנוכחי, המדובר בניסיון של העוררת לשתול נימוק נוסף בעררה. עוד ציין ב"כ המשיב כי המשיב לא היה מעורב מעולם בהפרות סדר, לא תקף שוטרים ואין זה מאופיו. כיום הינו נשוי ואין כל סיכוי שיסכן את כוחות הביטחון וכי יש בגילו להצביע על כך שרמת הסיכון הנובעת ממנו הינה במדרג הנמוך.
במסגרת טיעונו שטח ב"כ המשיב החלטות רבות של בית משפט זה שעל פיהן שוחררו נאשמים בביצוע עבירות כגון אלו שבכתב האישום, גם למעצר בית במקום מגוריהם ובמיוחד בכפר עיסאוויה. לטענת ב"כ המשיב, החלטתו של השופט וינוגרד הינה חריגה מזו של רוב שופטי בית-משפט זה. למעשה כך הטענה, על בית המשפט להעביר תחת שבט ביקורתו את החלטת בית-משפט קמא, האם הינה סבירה והגיונית ומכל מקום מציין הוא כי ההחלטה מאמצת את המלצת שירות המבחן.
נתתי דעתי לטענות ב"כ הצדדים, ודעתי היא כי דין הערר להתקבל.
בכל הנוגע לטענותיו של ב"כ המשיב לזיהוי של המשיב כמי שיידה אבנים, נתן בית-משפט קמא את דעתו ולא מצאתי מקום להתערב במסקנתו כי המדובר בראיות לכאורה המתייחסות לזיהויו של המשיב והינן מספקות. גם אם, כטענתו הלך לחנות לבצע קניות, אין בכך כדי לשלול את האפשרות של ביצוע העבירות. בנסיבות העניין קמה גם עילת מעצר מחמת מסוכנותו של המשיב.